יום חמישי, 28 ביוני 2012

גם איטליה על המפה


יום 12, אנסי-ג'נבה-אנסי, 27/6/2012
הוחלט במועצה "לקפוץ" לג'נבה. למה לקפוץ ? ולמה דווקא לג'נבה ?  אז ככה : הסיפור מתחיל ביום שקיבלנו את הרכב בפריז.   הזמנו רכב בינוני-גדול, כדי שכל המזוודות ייכנסו בלי להעיק זו על זו ועלינו, שהרי אנחנו ידועים כנודדים כבדים שגוררים לדרך את כל אופציות הלבוש וההנעלה האפשריות + קניות בדרך, רכב עם בגאז' סגור, כזה שיקשה מעט על חמסנים איטלקיים ואחרים. כשהגענו ליורופקאר סניף גאר דה ליון, חיכתה לנו גולף כסופה ונחמדה, אך נטולת בגאז' ההולם את דרישותינו. לאחר דין ודברים קיבלנו רכב אחר, דאסיה-לוגאן, מבית רנו, גירסת הנוסעים של הרכב הנ"ל. 


האמת, די נחמד ולא חסר מקום למזוודות, אלא שהבגאז' מהווה חלק מתא הנוסעים ומכוסה ביריעת בד המסתירה מעט את תוכנו, אך עניין הפריצה שממנו אנו חוששים כל כך, לא בא על פתרונו. הובטח לנו שינסו להשיג רכב המתאים לדרישותינו בהמשך הדרך ואז נחליף והעניין ייפתר. רחל ידידתנו ומארחתנו מפריז, בילתה שעות ארוכות בטלפון עם נציגי יורופקאר ברחבי המדינה, וכל פעם הבטיחו לה אלה ש"בתחנה הבאה, יחכה רכב כנדרש".  לא רכב ולא נעליים.  ההבטחה האחרונה היתה לגבי שדה התעופה בג'נבה, הרחוקה כ-40 דקות מאנסי, זו תחנה גדולה, נאמר, ויחכה שם רכב מתאים בין 12 ל-5 אחה"צ.  לא נאמר שום דבר בקשר לעובדה שמי ששכר רכב בצרפת, לא יכול להחליפו ברכב מתחנה שווייצרית, ושמי שעובר עם רכב צרפתי לשטח שווייץ בכביש המהיר, נדרש לשלם 40 יורו טבין ותקילין לקופת ממלכת השוקולד הסקי והבנקים.
כבר בבוקר החלטנו לנסוע לשם ולנסות את מזלנו, מקסימום נרוויח טיול נחמד, שהרי המרחק, כבר הזכרנו, הוא כ-40 דקות נסיעה לכל כיוון, לא משהו. ואכן כך היה.


אמנם התשלום הבלתי צפוי של "מס מדבקות" קצת העכיר את השמחה הראשונית, אבל עד מהרה התאוששנו.  גם הטלפון שקיבלנו בדרך מרייץ'-רחל, האומר שכשלו מאמציה להשיג הידברות עם חברת ההשכרה, לא ריפה את רגלנו הלוחצת על הגז, ונחתנו בג'נבה, עיר ששמה נישא בפי כל בהקשר של אמנוֹת, יוזמות, הסכמים וועידות, שכולם אוהבים לצטט וקצת פחות לקיים.

אנחנו דילגנו על עניינים שברומו של עולם, חנינו וטיילנו ליד אגם ג'נבה עם המזרקה הענקית והמפורסמת שלו, שוטטנו מעט לאורך הטיילת הנחמדה שלחופו, ואחר בחפשנו אחרי אתרים מעניינים בעיר עצמה, נפלנו על שוק פשפשים ענקי אד-הוק, שהיה פרוש על שלוש צלעות של כיכר משולשת באמצע העיר.





מה להגיד, לא ממש זכרנו איך צריך להתנהג עם שבויי מלחמה ומה יהיו עקרונות השלום עם הפלסטינאים, כשערימות בלתי נגמרות של שמאטעס פרושות לעינינו מלוא כל העין. בגדים, בובות, צעצועים משומשים, רהיטים, פסלים אקזוטיים, חרוזים מכל צבע מין וגודל, ועוד אלפי דברים שחלקם נקראים בשם וחלקם הגדול יותר צבור על שולחנות, בקופסאות קרטון וסתם על הרצפה ומחכה לגאולתו.


כל המעקשים שחווינו עד כה נשכחים ואנחנו מבלים שעה ארוכה (זה ביטוי עדין לשעתיים) במישוש ובדיקה ובחיפוש מציאות.  השמש קופחת, הזמן חולף, עוד סיבוב קטן בעיר ובחזרה לאנסי. הפעם חוזרים בדרך קצת פחות ראשית, גם כדי לחסוך את האגרה וגם כדי להספיק לראות קצת דברים בדרך. ויש גם קארפור קטן בדרך, למילוי המזווה. פרעסרים.



מנוחה קטנה במלון, והולכים לנסות לתפוס הפלגה קצרה באגם. פיקששנו בשעה את ההפלגה האחרונה. לא נורא, יושבים בצל בפארק שעל שפת האגם, קרוב למעגן הסירות, נהנים מהנוף הגאוגרפי, העירוני והאנושי ואח"כ חוזרים למלון שוב, ע"מ לתכנן את המשך המסע ולהזמין לינה ליומיים הבאים.
כל סיפור האינטרנט  קורה במין פינת ישיבה סמוך לקבלה, שרק שם אנחנו מצליחים להתחבר לרשת, ותוך כדי ההתדיינות שלנו על המסלול (שוב עולה הטמפרטורה), באים לבקר אותנו באקווריום הלוהט והבלתי-ממוזג, בחור בשם הוגו, שחקן תיאטרון שנמצא בעיר במסגרת פסטיבל כלשהו, ואנו נכנסים איתו לשיחה, החושפת בין השאר, את אי-ידיעתו שישראל היא מרכז העולם. שערוריה.

הלך הוגו ובאה בחורה נחמדה ודוברת אנגלית (!!!), סטודנטית למשפטים, שנה שניה, מדלהי, הודו, שמנסה להתחבר עם האייפד שלה לוויי-פיי המקומי.   אני מנסה לעזור לה כמיטב יכולתי ותוך כדי כך נרקמת שיחה קלה שבה אנו מתוודעים ומחליפים פרטים איש על כוונתו ומסלוליו.
מצליחים להתוות מסלול ליומיים הבאים ואפילו להזמין מלונות לשני הלילות הרלוונטיים. מי שהמציא את האינטרנט, את בוקינג דוט קום ואת כרטיס האשראי, יבורך.
לילה טוב, מחר יש נהיגה קצת ארוכה.


יום 13, מאנסי לאולג'יו, 28/6/2012
מתחילים לארוז את הפקלאות כדי להיפרד בצער מאנסי ומהמלון הנחמד, שותים עוד קפה בצלחת מרק (כן כן, הספלים שבחדר הם בגודל אספרסו, אז זו האופציה המתבקשת), מתווים לג'י פי אס את הקטעים הראשונים וקדימה, לדרך.

מחליטים לעשות את ההתחלה בכביש מהיר ע"מ להתגבר על מרחק של יותר מ-300 ק"מ, ולחצות את הגבול מצרפת לאיטליה במנהרת המון בלאן. הולכים ומטפסים בהדרגה, וממולנו הולכות ומתרוממות פסגות מושלגות, לא, זה לא החרמון הפעם, זה המונבלאן ושכניו.


מגיעים אל פתח המנהרה, נפרדים מ-38.5 אירו, מקבלים קבלה, עודף ופתקאות בלתי ברורות ודוהרים אל תוך ההר. המנהרה שאורכה כ-11 ק"מ מסתיימת בסופו של דבר בצד האיטלקי, כצפוי, בנקודה שבה יש תצפית גם על ההרים שמעל וגם על העמק שמתחת.  ויש גם שירותים ומינימרקט, בקיצור, קבלת פנים נחמדה בואך ארץ המגף.

שוב מציצים במפה ומנסים להכתיב לג'י פי אס מדיניות וקטעים קטנים כדי שייקח אותנו בדרכים מועדפות. לפעמים זה הולך ולפעמים קורים קטעים מוזרים, פעם בגללנו ופעם בגללו. שובב.
תוך כדי התברברויות, עוברים בעיירות נחמדות, מוצאים סניף של קרפו (!) ומתרשמים שאיטליה, לפחות בקטע הזה, אולי קצת פחות אסטתית ומתוחזקת מצרפת, אבל יש סימנים מעודדים של חמימות אנושית, שאינה נפוצה כל כך בצרפת.

יתרת המרחק מצטמצמת ואנו מגיעים למלון Aer Hotel בעיירה אולג'יו, ליד מילנו. הפתעה לטובה : החדר מרווח, הפקיד אדיב ונחמד, ויש גם עיירה נחמדה בסביבה שאפשר להסתובב בה קצת ולמצוא משהו לראות ומשהו לנשנש.





 סיבוב ראשון מסתיים בלא-כלום מבחינה קולינרית, באנו קצת מוקדם בשביל עיר שהמסעדות בה נפתחות רק ב-8.30 בערב, עוד סיבוב במלון, וחזרה לעיירה לסעודת פסטה. איטליה או לא ?  נותנים טרמפ העירה לאמא וילד פולניים שמנסים לשדל את פקיד הקבלה להזמין להם מונית. למה לא, אנחנו בין כה וכה בכיוון.


הפסטה טעימה, המקום נחמד, מקנחים בגלידה מהדוכן הסמוך ושוברים לכיוון המיטה.

2 comments:

  1. זה הכיף שלגור באירופה.. אפשר פשוט "לקפוץ לז'נווה" או לפריז או... גם ניו יורק פחות רחוקה. יש רכבת מעולה ברחבי היבשת, יש אוטובוסים נוחים ויש.. אוטו.. תמיד מדהים אותי לראות שלטים בכבישים המובילים לערים בארץ אחרת או כשאני מתחילה את הGPs בשביל תכנון מסלול נסיעה- ממינכן לברלין, ולפראג שם קופצת לה בדרך.. ואני חושבת - שם כבר מדברים שפה אחרת והכל שונה. זה חופש.

    השבמחק
  2. מסכים עם כל מילה. זה בעיקר נכון עבורנו הישראלים שחיים באיזור המלא בשכנים עם דלתות סגורות, ואלה שפתןחןת לא ממש מזמינות.
    אכן הרגשת חופש שאיננו רגילים לה.

    השבמחק